רש"י על חגיגה כ״ג

1 ונפסקה רצועה של סנדלו - מדרס הזב היתה ונטלה בידו ומתוך כך נפלה לאויר החבית:

2 ר' חנניה בן עקביא - דאמר כל מקום שגזרו חכמים על דבר על מעשה שהיה לא גזרו אלא כדוגמת המעשה וכאותו דבר הלכך בקודש היה מעשה ובקודש גזרו:

3 ולא יעמוד בצד זה - של נהר:

4 אא"כ רגליו נוגעות בקרקע - משום מעשה שהיה בספינה כדלקמן וכל ספינה מהלכת באויר וגזרו על האוירות כולן:

5 אבל מעבירן על הגשר - הואיל ורגליו נוגעות בו:

6 אלא בירדן - ולא בשאר נהרות אבל משיטן על פניו ועומד בצד זה ויזרקם לצד אחר:

7 כזית מת תחוב - והאהילו עליו ונטמאו:

8 איבעיא להו סנדל טמא - הא דאמרת דגזרו עליו שלא ישא קודש עמו:

9 סנדל טהור מאי - מי גזור סנדל טהור אטו טמא או לא:

10 חבית פתוחה - ודאי גזור עליו חבית סתומה מאי:

11 ומשום צינורא דעם הארץ - שמא ניתז עליה רוק מפי עם הארץ כשחבר אוחז בו:

12 הא לאו מנא הוא - ולא ליטמא בכך:

13 עדיין לחה היא - ומטמאה משום שמא זב הוא ובמסכת נדה דף נד: תנן הזוב והרוק מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין:

14 לחטאת - לתת בתוכו אפר פרה:

15 יטבול מיד - שכל תשמישי פרה העשויין בכלי המקבל טומאה טעונין טבילה וקודם שיעריב שמשו ישתמשו בהן לפרה כדלקמן:

16 יטבול מיד - ואין צריך לטמאה טומאה אחרת שהרי טמאה ועומדת כדמפרש ואזיל:

17 למה לו טבילה - וכיון דאין לה טומאה אין היכר לצדוקים בטבול יום שבה:

18 בשלמא לר' יהושע - המצריכה לטמא היינו דאיכא היכר לצדוקין שהרי טימאוהו טומאה גמורה הצריכה הערב שמש וכאן ישתמשו בה טבולת יום הוי היכר:

19 מטמאין היו כו' - נוגעין היו בו שרץ:

20 להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית - ולרבנן טבול יום כשר בה דנפקא להו מריבויא דקרא והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שכשר בפרה מכדי בטהור עסקינן ואתי דכתיב לעיל מיניה ולקח אזוב וטבל במים איש טהור במדבר יט למה לי למיהדר ולמיכתב והזה הטהור ליכתוב והזה על הטמא אלא טהור כל דהו ואשכחן טבול יום דאיקרי טהור דכתיב ורחץ במים וטהר:

21 אלא לרבי אליעזר - שאינו מצריכה אלא טומאה זו:

22 אי אמרת בשלמא בעלמא הצריכו חכמים הערב שמש - בעלמא בטבילת כלים הנגמרים בטהרה ודלא כמתני' היינו דהכא לא מצרכינן לה איכא היכירא:

23 עשאוה כטמא שרץ - לעולם בעלמא לא בעי הערב שמש ר"א לכלים הנגמרים בטהרה ואפ"ה איכא היכירא לפי ששפופרת של חטאת עשאן כאילו נגעו בשרץ לענין מנין ראשון ושני הלכך אי לאו דפרה נעשית בטבולי יום זו היתה צריכה הערב שמש:

24 אלא מעתה - דלא עשאוה אלא כטמא שרץ:

25 לא תטמא אדם - דהא טמא שרץ לאו אב הטומאה הוא ואינו מטמא אדם שלא מצינו טומאה לאדם וכלים הנוגעין בטמא שקיבל טומאה מאחרים חוץ מטמא מת שנאמר והנפש הנוגעת תטמא עד הערב במדבר י״ט:כ״ב:

26 כטמא מת - כאילו נטמא במת שמטמא אדם:

27 לא חידשו דבר בפרה - אע"פ שעשו בה מעלות הרבה בשביל הזלזול הזה שהיו מטמאין כהן השורפה לעשותו טבול יום לא חידשו בגזרות מעלותיה דבר שאינו מצוי בשום מקום ואם כשאמרת שעשו בה כלים הנגמרין בטהרה כטמא מת הרי אין לך חדוש גדול מזה:

28 שלא אמרו קורדום מטמא מושב - כלומר לא נתנו טומאה בפרה לכלי שאינו ראוי לטומאה כגון לומר קורדום שאינו מיוחד לישיבה ואינו נעשה אב הטומאה במושב הזב בפרה אבל בכלי הראוי לקבל טומאה חידשו בה לעשות שאינו נוגע במת כנוגע במת:

29 תרקב - חצי סאה:

30 אשר ישב - מדלא קרינן אשר ישב למדנו שאינו מדבר אלא באשר מיוחד לישב שם תמיד:

31 הוסיף ר"ע כו' - רישא קתני העיד ר"ש על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו פסל את כולו:

32 לבונה וגחלים - אע"ג דלאו אוכל נינהו חיבת הקדש מכשרתן לטומאה:

33 פסל את כולן - לפי שהכלי מצרפן יחד והך עדות מדרבנן היא מדקתני רישא על אפר חטאת כו' וההיא ודאי על כרחך דרבנן היא דאי מקרא דר' חנין ליכא למילף אלא קדשי מזבח אבל אפר פרה לא: